חורף עגול וכתום

בשנים האחרונות, כמה משמח, בורכנו בשפע זני דלעות בצורות, בצבעים ובטעמים שונים. בעונת החורף הן ממש מבקשות שניקח אותן מהמדף, יפות כל כך, בוהקות בצבען העז, מעוררות בדקה את בלוטות הטעם ואת החשק לרוץ למטבח ולהכין משהו חם.

עם דלעת טרייה ומתוקה אפשר להכין עשרות מעדנים במטבח: מרקים, סלטים, מיני קארי שונים, קדירות עוף בשר וטלה, פסטות, ריזוטו, ריבות ואפילו עוגות. בשר הדלעת רך, עשוי חוטים-חוטים ומרקמו נעים וקטפתי. אז בואו נעשה קצת סדר בשפע הזה שנחת עלינו:

הדלעת הפופולרית בישראל היא דלעת השדה (טריפולי): ענקית, קליפתה בהירה (לרוב בצהוב רך או בכתום חיוור) ובשרה כתום עז ומבריק. דלעת השדה נחשבת למתוקה ביותר. קונים אותה במרכולים, חתוכה, לפי משקל, עטופה בניילון נצמד. מהרגע שהיא נפתחת ונחתכת זמנה קצוב, יום- יומיים לכל היותר.

דלורית: פופולרית בישראל כמעט כמו דלעת השדה, היא קטנה ומוצקה יותר ומתיקותה נעימה. קליפתה עבה יחסית לכן קשה מעט לקלוף אותה. השיטה הטובה ביותר לקלוף דלורית היא לחתוך אותה לקוביות גדולות ואז לקלוף בסכין קטנה וחדה או בקולפן.

דלעת ערמונים: תוצר של הכלאה גנטית בתוך משפחת הדלועיים, אך למעשה זו לא דלעת ואין בה גנטיקה של ערמון- מבחינה בוטנית, דלעת ערמונים היא קישוא. טעמה מתוק ומרקמה סמיך כשל ערמונים קלויים. אם קניתם דלעת כזו ותוכנה צהוב חיוור, ייתכן ורכשתם חיקוי שאינו מוצלח. הדלעת החקיינית אינה מתוקה כמו הדלעת המקורית ואין בה טעם ערמוני מובהק. חיי המדף של דלעת ערמונים ארוכים- היא שומרת על טעמה ומרקמה היציב למשך שבעה שבועות, מיום הקטיף, ללא קירור.

דלעת יפנית- ישנם שני סוגים הנושאים אותו שם: סוג אחד הוא דלעת גדולה יחסית (כמו אבטיח קטן), בעלת קליפה ירוקה ובשרה כתום חיוור. יש המכנים אותה דלעת דליקה delika)). היא מתוקה וטעימה ומרקמה יציב. יש בה פחות נוזלים מדלעת השדה, לכן, אם השתמשתם בה, הוסיפו מעט נוזלים לתבשיל. היא קשה לחיתוך, ולכן נדרשת יד חזקה ושרירית כדי לחתוך ולקלף אותה, אם אין בנמצא יד כזו, אפו אותה בשלמותה במשך חצי שעה ולאחר צינון קצר ניתן לחתוך ולקלף בקלות. הדלעת היפנית השנייה קטנה יותר, בצורת טיפה, בשרה מתוק וקליפתה כתומה. גם היא קשה לחיתוך, הדרך הקלה ביותר היא לאפות אותה בשלמותה או לחתוך לרצועות עם הקליפה ולאפות.

הוספת תגובה

תגובה

Δ