קרמיקה: רחל אלימלך-אורבך

חלב קוקוס תוצרת בית

התוצר במקרה הזה הוא בין חלב קוקוס לקרם קוקוס- מושלם למרקים ולתבשילי קארי

חומרים ל- 1 ליטר חלב/קרם קוקוס:

300 גרם (4 כוסות) שבבי קוקוס/קוקוס טחון (לפני ששאלתם- מדובר על הקוקוס הרגיל, זה ששמים בעוגות ובכדורי שוקולד)

800 מ”ל מים רותחים

1 כוס (250 מ”ל) מים קרים

מניחים בקערה או בבלנדר קוקוס, מים רותחים ומים קרים ומשרים לשעה לפחות. אפשר להשרות לילה במקרר (במקרה כזה מומלץ להוסיף עוד 1/4 כוס מים רותחים).

טוחנים היטב, אפשר לטחון בבלנדר מוט (5 דקות לפחות). מרפדים מסננת בבד חיתול, נקי, מחומרי כביסה (משרים אותו במים רותחים וסוחטים) ומניחים אותה מעל קערה גדולה או סיר. יוצקים את תכולת הבלנדר לחיתול, סוגרים את הבד וסוחטים היטב, עד שלא נותרו יותר נוזלים. החלב הטוב יאסף בקערה.

את שבבי הקוקוס שנשארו בבד החיתול, לא זורקים, אפשר להשתמש בהם לכדורי שוקולד. באונטי, להוסיף לעוגות במקום חלק מהקמח או להוסיף לגרנולה. אני בטוחה שעם מעט דמיון ויצירתיות תמצאו רעיונות נוספים ומלהיבים להשתמש בהם- הם טעימים באופן משמעותי מקוקוס יבש.

חלב קוקוס טרי יישמר ליומיים שלושה, סגור היטב בצנצנת זכוכית במקרר.

כשאכלתי אצל חזוס, הבנתי עד כמה תל אביב ומקסיקו סיטי דומות זו לזו. גם שם, כמו בתל אביב, סצנת האוכל פרועה, יצרית ויצירתית.

לחזוס שתי מסעדות,   El Parita ו- Expendio De Maiz הממוקמות בלב השכונה הבוהמיינית “רומא”, במקסיקו סיטי. המסעדות שלו מארחות צעירים יפים ושמחים שמבינים ויודעים מהו אוכל טוב.

לאוכל של חזוס אנרגיה הוליסטית; מצד אחד, יש בו איכות אותנטית ומנחמת, כאילו אוכלים מידיה הטובות של סבתא חרושת קמטים (והוא בכלל צעיר😊), ובו בזמן הוא מסעיר וחדשני באופן מעורר השתאות ואפילו קצת קנאה.

אחרי ארוחה שתיזכר לדורות, מלווה במזקל תוצרת בית שזרם בשפע, השיחה גלשה מהר מאוד לצורך העז שלנו להתחבר לתנובת האדמה כדי שנוכל, יד ביד עם החקלאים המקומיים, להגן על הזנים והזרעים הקדומים כדי לשמר את ירקות המורשת, בעלי טעם עז ומרוכז. גם שם, ממש כמו אצלנו, איכות תנובת האדמה משפיעה יותר מכל משתנה אחר על חווית הסועדים; סוגי תירס, שעועית, עגבניות, אבוקדו ופלפלים תופסים מקום של כבוד במרכז השולחן המקסיקני, ובלעדיהם, אין לאוכל המקומי סיכוי לרגש. חזוס סיפר כשלחלוחית בעיניו עד כמה קשה לו להשיג ירקות ופירות ראויים שיאפשרו להשיג את הטעמים המסעירים והחצופים, שהמוח הפגזי שלו מפיק, כמו גם על רצונו העז לשמור על אותנטיות קולינארית וחיבור לשורשי משפחתו שמהם הוא יונק.

מנת העוף הזו היא אחת המנות הכי פופולאריות במסעדה- סוג של שואו מלהיב, שמתרחש אחת לחצי שעה- חזוס מוציא, אחר כבוד, מגש ענק ולוהט מהטאבון, שולף את נתחי העוף העסיסיים תחת המעטה הפריך של גבינות נמסות ותירס מתפצפץ, את הנתחים, העטופים ברוטב אדום ולוהט, חזוס קוצץ בסכין גסה, ממלא ביד נדיבה טורטיות זהובות, ומעמיס גוואקמולה, סלסה חריפה ושמנת חמוצה, והביס, אוחח הביס, אחד הטעימים שידעתי..

קרמיקה: ורד טנדלר-דיין

בשבועות האחרונים מציפים את השווקים תפוחי אדמה נפלאים- טריים, קליפתם מתוחה ומבריקה, עדיין לחה מהבוץ, שעד לא מזמן הזין אותם ושמר עליהם מפני פגיעה. מרקמם נפלא- יציב, מתקתק ומענג.

החלטתי לעשות מעשה ולנסות לברר בעצמי איזה זן או מותג תפוח האדמה הוא הטעים ביותר?

הזמנתי, אחר כבוד, את כל הזנים והמותגים שהצלחתי למצוא: באטר, ראטה, בלו-ליפס, גורמה בייבי, גורמנדין, ויטולט והולנדי.

את כולם העברתי את אותה שיטת בישול: בישול במי מלח עד התרככות ולאחר מכן צלייה על חום גבוה.

התוצאות לא אחרו להגיע: באטר במקום הראשון (לקח בגדול). למדתי שכאשר תפוח אדמה צהוב יותר הוא גם טעים יותר.

במקום השני; ראטה, צר צהבהב ומאורך (הזן שהתפרסם תודות לפירה המפורסם של השף ג’ואל רובושון עליו השלום), בלו-ליפס (עם כתמים סגולים קטנטנים המדמים שפתיים), וגורמה בייבי (שק שחור של הדוד משה).

במקום השלישי; גורמנדין.

והרביעי; ההולנדי והויטולט (תפוח אדמה סגול).

יש עוד זנים/מותגים בשווקים, כמו האדומים, ועוד זנים אחרים לבנים, שלצערי לא בדקתי.

הדבר הכי חשוב ומשמעותי במבחן הטעם, מלבד רמת סוכר ומרקם הקשורים לגנטיקה ולאופי הגידול, הוא טריות תפוחי האדמה.

מסתבר שיש מעל 100 זנים שונים בשוק, ושמות תפוחי האדמה לא תמיד מייצגים זן: למשל; באטר, ראטה, וגורמה- הם לא זנים, הם שמות שיווקיים ממותגים, ולכן הם יכולים להכיל בתוכם כמה זנים שונים באיכות משתנה.

עוד למדתי שרוב תפוחי האדמה הטובים הולכים לייצוא, כמה חבל.

ואם כבר תפוחי אדמה- השבוע, כל התורה על רגל אחת להכנת ניוקי איטלקיים- קלאסיקה שלא נס ליחה:

ניוקי תפוחי אדמה

6-5 מנות עיקריות

10-8 מנות ראשונות

1.5 ק”ג תפוחי אדמה, בינוניים- עדיף מזן באטר, ראטה או בלו-ליפס, שטופים

2 חלמונים

2 כפות שמן זית

1/2 כוס (70 גרם) קמח, עדיף קמח לפסטה

1 כפית מלח דק

לציפוי: 1 כוס סולת

1. מחממים תנור לחום הכי גבוה (250-240 מעלות).
2. מניחים את תפוחי האדמה בקליפתם בתבנית, מכסים ברדיד אלומיניום וצולים, בחלק העליון של התנור, 45 דקות. נועצים שיפוד, הוא צריך להכנס במאמץ קל, לא רך מדי ולא קשה. אם תפוחי האדמה קשים, ממשיכים עוד 15-10 דקות.
3. מסירים את הרדיד וממשיכים בצלייה 30 דקות, קליפת תפוחי האדמה תשחים ותהפוך קריספית.
4. מצננים 10-5 דקות, חותכים במרכז ומוציאים את ליבת תפוחי האדמה לקערה גדולה. חשוב לעבוד כאשר תפוחי האדמה חמים. שומרים על קליפות תפוחי האדמה ומכינים מהם צ’יפס אפוי או קרקרים (מחממים תנור ל- 150 מעלות. מושחים את הקליפות  בשמן, זורים פנקו ותבלינים שאוהבים ומעבירים לתבנית מרופדת בנייר אפיה. מייבשים בתנור למשך 20 דקות).
5. מגררים על מגררת גסה או מועכים בעזרת מועך תפוחי אדמה או מועך ייעודי להכנת ניוקי (נראה כמו כותש שום ענק) לקבלת מחית חלקה. מוסיפים לקערה את שאר החומרים, לפי סדר הופעתם, חשוב לערבב או למעוך טוב טוב בין הוספה אחת לשנייה.
6. לשים או מועכים את התערובת שבקערה 4-3 דקות. אם התערובת דביקה, מוסיפים עוד קמח (זה משתנה ותלוי בזן ובטריות). מומלץ להעביר למיקסר עם וו גיטרה ולערבל כמה דקות כדי לפתח את הגלוטן, כך הניוקי לא יתפוררו.
7. מפה יש שתי דרכים לבחירתכם:

– לבשל את הניוקי במים ואז להקפיץ בשמן או בחמאה:

מתי? כאשר רוצים להגיש את הניוקי ברוטב המבוסס על שמן זית או חמאה. הניוקי בשיטה זו יוצאים קריספייים.

איך מבשלים? מחממים סיר בינוני עם 2 ליטר מים וחצי כפית מלח, עד רתיחה עדינה. מעבירים את המסה לשק זילוף חד פעמי או שקית זיפ-לוק, קושרים וחותכים חור בקוטר של 2-1 ס”מ. מניחים את שק הזילוף מעל שפת הסיר, לוחצים בעדינות ובעזרת סכין חותכים את הניוקי שנושרים ישר לתוך המים המבעבעים (קלות) – חשוב שהניוקי יצאו קטנים ועדינים. בכל סבב חותכים 30-20 ניוקי, לא יותר. הניוקי ישקעו תחילה ואז יצופו על פני המים. עם הציפה מעבירים לנייר סופג. אחרי 2 דקות לערך (כדי שיתקררו מעט) מעבירים לתבנית שטוחה עם סולת. מנערים בעדינות לציפוי מלא. תהליך זה ימנע מהניוקי להידבק אחד לשני וגם יהפכו אותם, בעת ההקפצה, לקריספיים ומענגים במיוחד.

רטבים שמתאימים לסוג הבישול הזה: שמן זית או חמאה (עדיף מזוקקת) עם מרווה, או תערובת זעתר (כמו של בייגלה ירושלמי או פיתות זעתר- על כל 100 גרם חמאה, מוסיפים 1 כף תערובת זעתר) או כל תוספת שאהובה עליכם כמו- שום, צ’ילי חריף, כמה טיפות חומץ בלסמי מצומצם, גרידת לימון, יין לבן ומיסו. מה שחשוב- שהניוקי יקבלו חריכה טובה מהשמן לקבלת ציפוי קראנצ’י. לא מומלץ להקפיץ כמויות גדולות בפעם אחת, אחרת יהיה קשה לקבל חריכה.

מגישים עם פרמזן או ביצה עלומה, חלמון מגורר דק (של ביצה קשה), גרידת לימון ועלים שאוהבים.

– לבשל את הניוקי ישר ברוטב:

מתי? כאשר מגישים את הניוקי ברוטב עשיר וסמיך, ניתן לבשל את הניוקי ישר ברוטב ולחסוך את הבישול במים. יתקבלו כופתאות רכות ואווריריות מכוסות ברוטב סמיך.

איך מבשלים? מעבירים את מסת תפוחי האדמה (לאחר הלישה) למשטח השיש על מצע של סולת, יוצרים כדורים, ומגלגלים לנחשים צרים. חותכים לפי הגודל הרצוי. מאחסנים בקופסא סגורה. לפני ההגשה מעבירים לרוטב המבעבע ומבשלים 2-3 דקות. לא מומלץ להכין כמויות גדולות בפעם אחת, שלא ידבקו זה לזה.

רטבים שמתאימים לסוג הבישול הזה: רוטב עגבניות חריף או רוזה (יש בבלוג גם רוזה טבעוני), רוטב שמנת, שמנת פטריות וכו’…

בשתי הדרכים ניתן להקפיא את הניוקי לאחר הגלגול בסולת. מקפיאים בתוך קופסא בשכבות עם ניילון ביניהם.

מה זה אומר, בעצם, שניצל מושלם?

שניצל עסיסי, מלא בטעמים ועם איזון נכון בין עובי חזה העוף לעובי הציפוי, את הביס צריך לשמוע, מתפצפץ מרוב פריכות.

אין פה מתכון מסודר וגם לא חייבים לעבוד בדיוק לפי כל השלבים, הצעתי; תקראו ותיישמו רק את מה שמרגיש לכם נכון.

מה מבקשים מהקצב?

חזה עוף טרי יפיק את התוצאה המושלמת. המרקם של חזה עוף קפוא תמיד יהיה נחות בהשוואה לזה של חזה טרי. חזה עוף אחד (פרפר) במשקל 500-600 יספק 2 שניצלים גדולים ושניים קטנים.

חתיכות קטנות של שניצל (אצבעות) יספגו יותר שמן מאשר חתיכות גדולות, משום ששטח הפנים שלהן גדול יותר.

לפרוס לחתיכות דקות או עבות? מה שאתם אוהבים- שניצל דק זקוק לטיגון קצר יותר, אך,  שניצל עבה יהיה עסיסי ובשרני יותר.

פטיש שניצלים– לא מומלץ, דפיקת החזות בפטיש הורגת את המרקם שלהם- עניין של העדפה והרגל, אני נגמלתי.

איך מכינים?

1. השריה לצורך ריכוך (לא חובה), יש שתי אופציות:

• רויון– (או יוגורט לשתייה, ואפשר אפילו בחלב שמוסיפים לו מעט מלח ומיץ לימון. תוספת מיץ הלימון היא ביחס של 1 כפית לימון לכוס חלב)- משרים בקערה מכוסה בניילון נצמד במקרר- הרויון צריך לכסות את חזות העוף. האנזימים וחומציות הרויון ירככו את סיבי העוף.
• תמיסת מי-מלח– 15 גרם מלח (½2 כפיות) פלוס 1 כפית סוכר לכוס מים. ממיסים את המלח והסוכר בכוס עם מעט מים רותחים ומוסיפים מים קרים כדי לצנן לטמפרטורת החדר לפני שמשרים את החזות, מכוסים בניילון נצמד, במקרר. כוס תמיסה תספיק ל- 2 חזות לפחות. התמיסה תחדיר לעוף נוזלים ומליחות נעימה וכך עסיסיותו מובטחת.

 משך ההשריה המומלץ: שלוש שעות עד לילה

2. קמח לבן, לא חובה – מוציאים מהמשרה (אין צורך לנגב את שאריות המשרה, רק לנער עודפים מעל הכיור) ומעבירים לצלחת עם קמח. מצפים בקמח מכל הצדדים. אפשר לתבל את הקמח בתבלינים יבשים כמו מלח, פלפל, אורגנו, אבקת שום, אבקת וואסבי וצ’ילי. אומנם לא חייבים לקמח, אך יתרונו של הקמח שהוא מייבש את החזות, עוזר בהדבקת הציפוי והוא עוזר לציפוי להיות קראנצ’י וכייפי.

3. בלילה- מוציאים מהקמח ומעבירים לבלילה (אם לא קימחתם מעבירים את החזה, מיובש מנוזלים, ישר לבלילה). הבלילה הכי מוצלחת, לדעתי, היא ביצה בלולה עם מיונז (1 כף מיונז על כל ביצה, אפשר גם מיונז קל). השומן שבמיונז משמר את עסיסיות השניצלים, מעניק סמיכות ועובי, ועוזר בהדבקת הציפוי. לבלילה ניתן להוסיף 2-1 מחומרי הטעם הבאים: הכי חשוב חרדל (חלק ולא גרגירי), אחר כך לפי טעמכם: דבש, סויה, שום כתוש, ג’ינג’ר, סרירצ’ה, צ’ילי מתוק.

ניתן להוסיף גם 1 כף יין לבן יבש על כל ביצה בלולה- היין יתרום טעם וספיגה מופחתת של שמן בשניצל;  כאשר מכניסים חזה עוף לשמן חם, הנוזלים שבעוף הופכים לאדים וכל עוד יוצאים אדים מן השניצל, שמן לא נספג לתוכו. הוספת יין תאריך את  משך יציאת האדים: בתחילה יוצאים אדי האלכוהול, שמתנדפים כבר ב- 78 מעלות, ומיד לאחריהם אדי המים, שמתנדפים ב- 100 מעלות.

4. ציפוי- מוציאים מהבלילה ומעבירים לציפוי: הציפוי הכי מוצלח לטעמי הינו תערובת של פירורי לחם עם פנקו ופצפוצי אורז (ללא סוכר)- בכמויות שוות. במקום הפצפוצים אפשר קורנפלקס (מרסקים את שבבי הקורנפלקס לפירורים לפני שמוסיפים לתערובת). אפשר להוסיף שומשום, קצח, פרמזן, צ’ילי ופלפל שחור.
5. טיגון- מדליקים נר בבית- הוא יעזור בספיגת הריחות בבית.

סוג השמן: שמן תירס, קנולה, חמניות או תערובת שלהם. ניתן להוסיף לתערובת גם שמן זית (לא, הוא לא מתחמצן בטמפרטורה הזו).

ווק: מוצלח לטגן שניצלים בווק, הוא חסכוני יותר בשמן, טמפרטורת השמן יציבה יותר, ויבטיח פחות נתזי שמן שילכלכו את הכיריים.

כמות: התחילו את הטיגון עם כוס וחצי שמן, ואם המפלס יורד במהלך הטיגון, הוסיפו כמה שדרוש לאחר שהוצאתם את סבב השניצלים. חממו את השמן החדש יחד עם הישן, לפחות לדקה, לפני הוספת השניצלים הבאים.

עומק השמן צריך להיות לפחות 2 ס”מ כדי לשמור על יציבות טמפרטורת השמן, ועדיף מפלס גבוה יותר. ככל שיש יותר שמן במחבת/ווק, הטמפרטורה נשארת גבוהה גם לאחר הכנסת השניצלים וכך הם יספגו פחות שמן (הזמן שלוקח לשמן לחזור לטמפרטורה הנכונה לאחר הכנסת השניצל הקר מכונה בשפה המקצועית זמן החלמה).

גזר: הוסיפו חתיכת גזר בתחילת הטיגון והחליפו אותו מדי פעם בזמן הטיגון. הגזר עשיר בבטא-קרוטן המאט את קצב התחמצנות השמן ושומר על איכותו.

טמפרטורת השמן צריכה להיות גבוהה בין 150 ל- 180 מעלות, וזאת כדי שהשניצלים לא יספגו הרבה שמן.

גובה להבה: כדי לשמור על איכות השמן, מומלץ להגדיל להבה למקסימום לקראת הוספת השניצלים, ולהורידה לגובה בינוני אחרי כחצי דקה. כמו כן, לקראת הוצאתם מהטיגון, להקטין את הלהבה למינימום עד המחזור הבא.

6. צינון- מוציאים את השניצלים ומניחים לצינון על רשת המונחת על תבנית. הכי טעים להגיש תוך 10 דקות. לא מומלץ להניח את השניצלים שיצאו מהטיגון על נייר סופג, שכן האדים ירטיבו את הציפוי והוא יאבד מהמרקם הקראנצ’י שעבורו טרחתם כ”כ. אם אתם מטגנים כמות גדולה והרשת לא מספיק גדולה, ניתן להעביר מהרשת לנייר סופג לאחר כמה דקות צינון, השתדלו לא לערום אותם זה על גבי זה.
7. אחסון- מומלץ “בעמידה”, זה לצד זה ומופרדים בנייר סופג, ולא אחד על השני.

אפשר להקפיא שניצל מטוגן ולחמם בטוסטר קופץ או בתנור.

8. ממה נזהרים: מהתחמצנות השמן.

התחמצנות השמן היא חדירה של מימן מן האוויר אל הקשרים הכפולים של השומן. תהליך שקורה מהרגע שהשמן נחשף לאוויר, גם כשהוא קר.

ככל שהשמן חם יותר שיעור חדירת המימן עולה במהירות. שמן מחומצן מזהים לפי הקצף הלבן המופיע על פני השטח, לאחר טיגון ממושך. מומלץ להשליך שמן עם קצף לבן. יכולת הטיגון שלו יורדת פלאים וצריכתו עלולה לגרום לנזקים בריאותיים, בעיקר לכבד.

לכל מי ששאל; לא צמחו לי ברוך השם שערות על הידיים, יוסי מטגן, אני מצלמת

קרמיקה (קערה ירוקה): ורד טנדלר-דיין

קרמיקה (קערות לבנות): רחל אלמליך אורבך

צלחות קרמיקה: ורד טנדלר-דיין

שיתפתי כבר בעבר, שכאשר נכנס לי ג’וק לראש לפתח מתכון או לשדרג מתכון קיים, במקרים רבים זה לא מרפה. אני מנסה שוב ושוב, עד שאני מגיעה בדיוק למה שרציתי. לפעמים זה לוקח שנים (לכל הממתינים לבראוניז חמאת בוטנים- עוד יגיע היום).

והפעם, אין לי מושג למה, אבל רציתי לנצח את עצמי. לפני כשנתיים לערך, פרסמתי כאן מתכון לקרקר גרעינים, ללא גלוטן. הוא הפך תוך זמן קצר ללהיט (לחצו כאן למתכון). ושמי הפך בין לילה ללימור לניאדו קרקר, בחיי. אצל בשלנים רבים שבעניין של חלופה בריאה וטעימה לנשנוש, תזונאיות ורופאות, הקרקר הזה הפך בן בית.

ופתאום, ללא כל התראה, עלתה במוחי מחשבה חדשה- הקרקר ההוא, אבל עוד יותר; יותר בריא ויותר קל להכנה. ואחרי אין ספור ניסיונות, נדמה לי שפיצחתי את הדנ”א הקרקרי, טעים (ממש! בקטע ממכר, כמו הקודם), שאין עליו לנשנוש ולאירוח, בריא וקל להכנה.

ולכל המכורים לקרקר הקודם, אציע גמישות מחשבתית; אפשר גם וגם או שבוע שבוע.

רוצו למטבח- לא תצטערו.

ומילה אחרונה על קינואה- השתמשו בקינואה טרייה! סיכוי סביר שטעמה של קינואה שישבה במזווה מעל 3 חודשים, יהיה מריר ולא טעים.

צלחת קרמיקה: רחל אלימלך אורבך

טחינת עריסה

1/2 כוס (130 גרם) טחינה גולמית

1  כף מיץ לימון סחוט טרי

1/3 כוס (80 מ”ל) מי קרח קרים

2-1 כפיות עריסה או פלפל צ’ומה (או לפי הטעם)

קורט מלח

1 כף שמן זית

יוצקים לקערת זכוכית טחינה גולמית, מוסיפים מיץ לימון ומערבבים בכף עץ. מוסיפים בהדרגה מי קרח, ומערבבים במתינות לקבלת מרקם סמיך וחלק. מוסיפים עריסה או פילפל-צ’ומה ומלח ומערבבים. אם צריך מוסיפים עוד מים או מיץ לימון, לפי הטעם והסמיכות הרצויה. מוסיפים שמן זית עדין ומערבבים היטב, זה יבריק את הטחינה ויעשיר את טעמה. מעבירים לקערת הגשה ומגישים.

את הפטנט הגאוני הזה, לא אני המצאתי, נתקלתי בו במקרה בשיטוטי באינסטגרם, ומיד נשביתי בקסמיו. את התמונה של השווארמה המגרההעלתה הדס, בשלנית אלופה, שהכינה אותה על פי מתכון של רון יוחננוב המוכשר (למתכון המקורי), והעלתה אותו לאינסטגרם, וככה נתקלתי בו. כהרגלי בקודש, נכנסתי מיד למטבח, שניתי פה ושם ויצא מושלם, אבל ממש.

היתרון הגדול של השווארמה הזו על פני אלה הביתיות, הדורשות צלייה במחבת, שאפשר להכין כמות גדולה בבת אחת, מבלי למלא את הבית בריחות של צליה חזקים.

השווארמה נהדרת הן לאירוח רב משתתפים שמח, והן לארוחת ערב כיפית באמצע השבוע עם הילדים.

טיפ חשוב בזמן קניית הפרגיות: בקשו מהקצב 1 קילו פרגיות שלמות- ללא עור, שומן וגידים, כאשר את החלק העבה (ירך), פותחים מהמרכז החוצה (כמו פרפר של שניצל- הקצבים מכירים, הם קוראים לפעולה הזו “לפתוח את הכיס”). כך יתקבל נתח אחד, מאורך ובעובי אחיד פחות או יותר. אפשר גם לדקק בבית- מאמצע הפרגית כלפי חוץ. לא חותכים עד הסוף כדי שהנתח יישאר מחובר, ופותחים כמו ספר. וגם אם לא דיקקתם, זה ממש בסדר.

אפשר לשדרג את השווארמה ע”י הנחת עוד עיגולי בצלים, מתחת ובין הנתחים.

מומלץ להשרות את הפרגיות לילה קודם או 4/5 שעות לפני הצלייה בתנור.

ודבר אחרון- אם הכנתם פעם פעמיים, והשווארמה הפכה להיות חלק מהותי בתפריט הבית שלכם- קנו תבנית לאינגליש-קייק מתכתית, והועיד אותה לצליית השווארמה ולא לעוגות. התוצאה תהיה טובה הרבה יותר.

ותודה לרון ולהדס.

*** קבלו שדרוג שאהבתי ממש מהתגובות הנהדרת כאן: שופכים את הנוזלים ומכניסים לתנור לעוד 10 דקות כדי לקבל פריכות נוספת