גספאצ'ו - מטבח מקומי
24 ביולי 2014

גספאצ’ו

כבר כמה שבועות, ובלי קשר לדכדוך המלחמה, השוק במצב רוח עצל. הרוכלים מנומנמים משהו ומה שמוצג על הדוכנים כבר בפוזה של סוף עונה. גם לירקות, לפירות ולעשבי התיבול קשה לשרוד את החום הקשה. מה שיוצר הלך רוח דומה גם במטבח שנכנס לסוג של נמנום שמפיק לו בעצלנות מזונות צוננים וקלים להכנה. המרקים הקרים הם דוגמא נפלאה למזון שכזה, קל, קריר, פשוט להכנה וטעים טעים.

המפורסם מכולם הוא אולי הגספאצ’ו האנדולוסי שמפיג את החום של תושבי ספרד בימי הקיץ הלוהטים. הוא מכיל לחם ישן, עגבניות בשלות, שום, שמן זית וחומץ שרי חרז’. החומץ המשובח והעדין, שהוא בעצם סוד טעמו של המרק, מיוצר בספרד סמוך לעיר חרז’ ועשוי משרי מיושן בחביות עצי אלון. טעמו עמוק ועשיר והארומה שלו עדינה ואינה מעקצצת. מעט יודעים שהגספאצ’ו נולד כמרק חם, ללא עגבניות והכיל רק מים, לחם יבש, שום, שמן זית וחומץ. את הלחם שהתייבש ולא ניתן יותר לאוכלו, השרו במים למשך שעות אחדות, סחטו וכתשו אותו במכתש ועלי יחד עם שאר החומרים. התקבל מרק סמיך, משביע ומנחם. כיום ניתן למצוא במסעדות פועלים ספרדיות את שרידי אותו גספאצ’ו תחת השם  ‘אחו בלנקו’ ( (Ajo blanco, לעיתים עם תוספת של שקדים מולבנים או ענבים ירוקים.

הגספאצ’ו במתכונת דומה לזו, רק קר ודליל יחסית, הוצג לצרפתים על ידי בת האצולה הספרדית- ‘אז’ני דה מונטיז’ו’- אשתו של נפוליאון השלישי. הוא הוגש בכדי זכוכית צוננים ונמזג לכוסות זכוכית עדינות במסיבות הקיץ בגנים המלכותיים. הצרפתים התאהבו בו ובדרכם האלגנטית, עידנו מעט את מתכונו, אבל שמרו בקנאות על אופיו הבועט בטעמים של שום וחומץ. הגירסה שאותה אנחנו מכירים כיום, שמכילה עגבניות, פותחה שנים אחר כך כשהגיעו העגבניות לאירופה, והיא מוגשת עם קוביות קטנטנות של ביצה קשה, מלפפונים, בצל אדום, צ’ילי, קרוטונים ופלפל שחור גרוס.



הוספת תגובה


תגובה




נגישות