מזל דגים
יעלי, המורה שלי ליוגה, אוהבת אוכל טוב. יש לה חיך מעודן וטעם משובח. היא מאלה שמקבלות ממני קופסאות הביתה כדי שאשמע חוות דעת על מתכונים חדשים, ואם זה ממש דחוף, היא עולה על הטוסטוס ובאה לטעום ישר מהסירים. אני אוהבת לשאול אותה כי יש לנו טעם שונה, היא אוהבת מאוד את כל מה שאני קצת פחות, למשל, אצלה במטבח הכוכבים הם כל סוגי הבצקים, העוגות והקינוחים המתוקים, וכמה שיותר מתוק, מה טוב. אני, לעומתה, אוהבת את הקינוחים והעוגות עם מתיקות עדינה, כדי להרגיש את הטעמים האחרים, והיא, בעקשנות השמורה לאוהבי המתוק האמיתיים, אוהבת את הנחמה שבסוכר — והאיזון הזה בין שתינו יוצר טעמים מושלמים. אבל לא רק במתוק היא שם בשבילי. גם בכל מה שקשור לאוכל יהודי של יוצאי מזרח אירופה היא אלופה. קאשה, סלט ביצים, כבד קצוץ, צ'ולנט, רגל קרושה, קרפלך, לפתני פירות, לאטקס וכו' — כל מה שהיא מכינה פשוט מעולה שבמעולים.
וכבר הרבה זמן שאני מבקשת ממנה ללמד אותי להכין את הגפילטע פיש של אמא שלה, זהבה. עם יד על הלב, זה אחד מהגפילטע פיש הכי טעימים שאכלתי בחיי: רך, עדין, מתוק במידה וחריף מפלפל שחור. ורק שתדעו, אני לא היחידה שמאוהבת בגפילטע פיש של זהבה, הוא עשה לו שם בכל תל אביב, ומפעם לפעם, כשעולה ביעלי הגעגוע לאוכל של בית, היא מכינה סירים שלמים, שמה בקופסאות ומחלקת ברוחב לב לכל מכורי הגפילטע פיש שמסביבה.
אז קבענו שהיא תביא את זהבה אלי הביתה (לא דבר פשוט הוא, זהבה לא אוהבת לצאת מהבית, היא מאלה שכולם באים תמיד אליהם, רק להצגה טובה או לאופרה היא מסכימה לצאת ובטח ובטח שלא לבשל אצל אחרים), בתנאי שאני ארשום, אשקול ואצלם ולא אתן לזהבה להתקרב ללא רשות לסירים. ולמה זה? כי יעלי ניסתה לרשום כמה פעמים את המתכון אבל איכשהו, באמצע ההכנה, כשהיא סובבה את הגב, זהבה טעמה מהרוטב והוסיפה משהו — פעם זה סוכר, פעם מלח, פעם פלפל שחור — וכל המדידה הלכה לפח. רק אחרי שהתחלנו לבשל הבנתי על מה יעלי דיברה — גפילטע פיש הוא כמו תינוק, דורש תשומת לב כל הזמן, ובכל מהלך הבישול זהבה לא משה מהסיר, היא התחברה לכף למשך שעתיים ולא הפסיקה לטעום (ולהתלונן שאכלה חצי סיר גפילטע פיש רק מהטעימות). בכל טעימה היא הוסיפה סוכר, מלח או פלפל, ולא הפסיקה עד שהיתה מרוצה מאיזון הטעמים. מדי פעם היא הוסיפה גם מעט מים לרוטב או כיוונה את הלהבה כדי לווסת את הבעבוע (אל תדאגו, הכל נרשם ונמדד).
כשסיימנו, יעלי ארזה את הגפילטע פיש בקופסאות קטנות כדי לחלק לכל המכורים, אבל הפעם היא הצמידה לכל קופסה פתקה שעליה רשמה ברכה לראש השנה, וגם צירפה את המתכון. סוף סוף הם יכולים להכין בעצמם, היא אמרה. חג שמח, ושנהיה לראש ולא לזנב.
לשלוח לחבר
ספרים
הוספת תגובה