זמן לתרד - מטבח מקומי
25 בפברואר 2016

זמן לתרד

תרד

“היא לא דומה לאף אחת אחרת” — זה השיר שמזדמזם לי בראש כשאני שוטפת עלי תרד, ממלאת את הכיור במים קרים, טובלת את העלים (בלאדי או טורקי, ברור) ומסיעה אותם במים בתנועות סיבוביות, כדי שהחול יוסר וישקע בתחתית הכיור. כי לעלי התרד יש אופי שונה, מין איכות מרגיעה, מעודנת. כבר כשאני רואה אותם על הדוכן בשוק – רעננים, יפים בוהקים בירוק מהפנט — התחושה שהם לא דומים לשום עלה ירוק אחר אינה מרפה. מצד אחד, הם ארציים, פשוטים ונגישים. מצד אחר, יש בהם משהו מלכותי, בדומה למעדנים ולמזונות נדירים.

עלי התרד אכן מעשירים מיני מינים של מזונות ותבשילים. ועם זאת, הזנים השונים שלהם נבדלים זה מזה באופיים ולכן גם באופן השימוש בהם: תרד ניו זילנדי (או תרד סאבוי) הוא זן בעל עלים קטנים יחסית, מחוספסים מעט ועבים, הזקוקים לפיכך לחליטה קצרה, והוא מתאים יותר לבישול ולשימוש במאפים ובבורקס. ואילו תרד טורקי – עליו גדולים, דקים ורכים. זה הזן החביב עלי. טעמו מעודן, מרקמו כמשי והוא נהדר בכל שימוש – טרי, חלוט או מבושל. זן נוסף לכאורה, תרד בלאדי, הוא בעצם תרד טורקי שגודל בתנאי שדה חופשיים ולא בחממות. הוא נמכר באגודות־אגודות של גבעולים המחוברים להם יחדיו, לרוב עם לא מעט חול; ודאי תשמחו לדעת שגבעולי התרד טובים גם הם למאכל ואפשר להוסיף אותם למרק, לפסטה או לסלט.

עוד זן הוא תרד בייבי, שעליו רכים וקטנים, וטעמם עדין. בדומה לזן הטורקי גם זה הזעיר יתאים לכל שימוש, אבל יותר מכל כדאי להשתמש בו טרי בסלט.

מלבד העשרת הטעם, יש לתרד, כידוע, גם יתרונות בריאותיים. הוא עשיר באבץ, חומצה פולית, חומרים נוגדי חמצון, ויטמינים וברזל. אבל בכל הנוגע לזה האחרון, הרשו לי לנפץ מיתוס – כמות הברזל שבתרד אינה גבוהה מזו הממוצעת שבשאר העלים הירוקים. מקור הבלבול בטעות טכנית של חוקר גרמני בשם אמיל וון וולף, שבשנת 1870 שגה במיקום הנקודה העשרונית כשציין את תכולת הברזל שבתרד, והעלה כך את ערכו התזונתי של הירק פי עשרה. אבל אל תיתנו לטעות קטנה להוציא לכם את החשק. תרד הוא עדיין מעדן בריא וטעים עד מאוד (רק שימו לב, בעת הקנייה, לטריות העלים).

תרד-2



הוספת תגובה


תגובה




נגישות